אוספים רבניים מלאים בסיפורים מרתקים, המתארים אירועים מרכזיים בהיסטוריה הפוליטית והדתית של עם ישראל. אירוע כזה היה הופעתו הראשונה של החכם המפורסם הלל הזקן על הבמה הלאומית, כאשר הוא הכריע בעניין שאלה הלכתית הקשורה להקרבת קרבן פסח במקדש.
סיפור רבני זה הגיע אלינו בשלוש גרסאות: הגרסה המקורית שובצה באמצע המאה השלישית בחיבור התנאי תוספתא פסחים, פרק ד, הלכה יג—יד; מאוחר יותר, לקראת סוף המאה הרביעית, אחד מאמוראי ארץ ישראל שכתב ועיבד את הסיפור, ויצר גרסה המופיעה בתלמוד ירושלמי, מסכת פסחים פרק ו, הלכה א; עוד יותר מאוחר, אחד מאמוראי בבל שכתב את גרסת הירושלמי במסגרת עריכתה הסופית של התלמוד הבבלי במאה השישית, והעיבוד שלו מופיע בתלמוד בבלי מסכת פסחים דף סו עמוד א. חוקרי התלמודים של ימינו הקדישו תשומת-לב רבה למגמות שונות וחלוקות בעריכת הסיפור על ידי אמוראי ארץ ישראל ובבל. במסה זו, אנסה להראות שאף הגרסה 'המקורית' בתוספתא שוכתבה ושונתה בעריכה, על בסיס גרסה עוד יותר קדומה של הסיפור, גרסה שלא הגיעה לידינו. עיון בכמה השמטות ואי-התאמות בולטות בגרסת התוספתא יוביל אותי לשחזור סביר של אירועים דרמטיים בתקופת הלל, שהביאו ללא פחות ממהפכה בניהול המקדש.
להלן הטקסט הרלוונטי מהתוספתא, מחולק לשלושה חלקים ובהוספת סימני פיסוק:
1. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת. שאלו את הלל הזקן: פסח מהו שידחה את השבת? אמ' להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? הרבה משלש מאות פסחים יש לנו בשנה ודוחין את השבת! חברו עליו כל העזרה.
2. אמ' להם: תמיד קרבן צבור, ופסח קרבן צבור; מה תמיד קרבן צבור ודוחה את השבת, אף פסח קרבן צבור דוחה את השבת. דבר אחר: נאמר בתמיד מועדו ונאמ' בפסח מועדו; מה תמיד שנאמ' בו מועדו דוחה את השבת, אף פסח שנ' בו מועדו דוחה את השבת. ועוד, קל וחומר: ומה תמיד, שאין חייבין עליו כרת, דוחה את השבת, פסח, שחייבין עליו כרת, אינו דין שידחה את השבת? ועוד, מקובלני מרבותי שפסח דוחה את השבת; ולא פסח ראשון אלא פסח שני, ולא פסח צבור אלא פסח יחיד.
3. אמרו לו: מה יהא על העם, שלא הביאו סכינין ופסחין למקדש? אמ' להם: הניחו להם, רוח הקדש עליהם; אם אין נביאין הן בני נביאין הן. מה עשו ישראל באותה שעה? מי שפסחו טלה - טמנו בצמרו, גדי - קשרו בין קרניו; והביאו סכינין ופסחים למקדש ושחטו את פסחיהן. בו ביום מינו את הלל נשיא והיה מורה להם בהלכות פסח.
כדי להבין סיפור רבני זה, חשוב להציג היסטוריה קצרה של קרבן הפסח, מתחילתו ועד תקופת הלל. קרבן הפסח מופיע לראשונה במקרא בפרק יב של ספר שמות כפולחן בציווי הא-ל, שהפך לציר מרכזי בגאולת ישראל משעבוד מצרים. פולחן זה בוצע בשני שלבים: בשלב ראשון, כל ראש בית-אב מבני ישראל לקח כבש בן-שנה, שחט אותו בין הערביים של יום הארבע-עשרה בניסן, ואחר-כך מרח את דם הכבש על מזוזות ביתו. סימון זה איפשר לקדוש ברוך הוא לדלג על בתי בני ישראל כאשר הוא עבר בארץ מצרים בחצות ליל ט"ו בניסן, והיכה בבכורי מצרים ובאלוהיהם. השלב השני של הפולחן היה סעודה משפחתית, בה צלו כבש או גדי שנאכל בשלמותו על ידי כל בני המשפחה; קרבן הפסח הראשון נאכל בחיפזון יחד עם מצות ומרורים, כסעודה אחרונה לפני היציאה הניסית ממצרים.
קרבן הפסח הראשון נודע כ'פסח מצרים'; אולם קרבן זה לא נועד להיות אירוע חד-פעמי, אלא 'חוקת עולם' (שמות יב, יד), הנחגג ברוב עם כ'פסח דורות'. בשנים אחר יציאת מצרים, החג של קרבן הפסח בי"ד בניסן הוצמד לחג נוסף: 'חג המצות', הנמשך שבעה ימים. הסעודה המשפחתית החגיגית בה נאכל קרבן הפסח בליל החמשה עשר בניסן, הפכה לסעודה הראשונה של חג המצות; חכמי המשנה והתלמוד העניקו לסעודה זו ממד דתי וחינוכי, ובכך הפכו את 'סדר הפסח' לאירוע מרכזי בלוח השנה היהודי.
פסח דורות נחגג לראשונה במדבר סיני ביום-השנה הראשון של יציאת מצרים (במדבר ט, א—ה). בהמשך אנו שומעים על בני ישראל המקריבים את הפסח במחנה בגלגל, אחרי שנכנסו לארץ ישראל בהנהגתו של יהושע (יהושע ה, י). המקרא בדברים טז, א—ח, מתעקש שזבח הפסח יוגש רק 'בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם', כלומר במקדש בירושלים. אולם נראה שהקרבת קרבן הפסח במקדש כובד יותר בהעדר למשך רוב תקופת הבית הראשון. בדור שקדם לחורבן הבית הראשון, קבע המלך יאשיהו קרבן פסח המוני כחלק מהתעוררות דתית שנועד לאשר ולחדש את הברית של העם עם אלוהיו. ספר מלכים (מלכים ב כג, כא—כב) מדווח שיאשיהו ציווה את כל העם: 'עֲשׂוּ פֶסַח לַה' אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה', ומוסיף: 'כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה'.[1]
אם לא ברור לנו גורל קרבן הפסח בתקופת בית ראשון ולאחריו בתקופת גלות בבל, אנו יודעים שעם שיבת ציון ובניית הבית השני, קרבן הפסח מילא תפקיד חשוב כמניע להגעת שבי ציון למקדש כדי לִדְרֹשׁ לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל (עזרא ו, כא). אין לנו מקורות כתובים המתעדים את ארבע מאות השנים שעברו מימי עזרא ונחמיה באמצע המאה החמישית לפני הספירה עד ימי הלל לקראת סוף המאה הראשונה לפני הספירה, אולם הספרות הרבנית מניחה שבכל ימי הבית, 'חבורות', או התארגנויות משפחתיות של מקריבי קרבן הפסח – הגיעו מכל ארץ ישראל והתפוצות, והביאו קרבנות פסח לעזרות המקדש בירושלים.
פרק ה של משנת פסחים מצייר את קרבן הפסח במקדש כמחזה מפואר ומרשים. נציגי החבורות הגיעו עם כבשיהם אל המקדש אחר הצהריים ביום י"ד בניסן, והם הוכנסו לעזרת כוהנים הפנימית בשלשה מחזורים, או כתות, בזו אחר זו. נציגי החבורות בכל אחת מהכתות שחטו את הקורבנות שלהם בעזרה; כוהנים המשרתים בעזרה קיבלו את דם הקרבנות בכלים של זהב וכסף, והעבירו את הדם בשרשרת אנושית עד המזבח, עד שהגיע לכהן שעמד ליד המזבח וזרק את דם הפסחים על יסוד המזבח. הכוהנים גם הקטירו חלבים של זבחי הפסח על המזבח. לפני זריקת הדם, כוהנים 'תקעו הריעו ותקעו', ותוך כדי ההקרבה, נציגי החבורות שרו פרקי הלל (תהילים קיג-קיח), כנראה יחד עם הלויים המשוררים ומנגנים במקדש.
תוספתא פסחים מתאר מקרה בו היום המיועד להקרבת קרבן הפסח, י"ד בניסן, נפל בשבת. ממהלך הסיפור יש להסיק שהקרבת הקרבן בוטלה או הושעתה על ידי הנהלת המקדש, מן הסתם בטענה שמרכיבים בתהליך ההקרבה, כמו פעולת השחיטה, היו כרוכים בחילול שבת. לא ברור מהסיפור אם רשויות המקדש שהדירו את נציגי החבורות מהעזרה ביקשו שהעם יחזור למקדש עם קורבנות הפסח שלהם במועד אחר, או שסברו שמי שרוצה לשחוט קרבן פסח בשבת צריך לשות כן מחוץ לתחומי המקדש, כדי לא לחלל את המסורות העתיקות של המקדש.
במאמץ נואש להפוך החלטה זו, ולהכניס את נציגי הציבור לתוך חצרות המקדש כדי להקריב את פסחיו, אנשים עלומי-שם הגיעו באותו יום אל החכם הפרושי הלל הזקן, וערכו אתו שיחה בתוך תחומי המקדש. במסווה של שאלה הלכתית, הם ביקשו מהלל לשכנע את הכוהנים מנהלי המקדש להתיר את הקרבת קרבנות הפסח באותו יום למרות איסורי השבת. הלל הסכים לתמוך ביוזמה זו, אולם עוד לפני שהספיק לטעון את טיעוניו, הוא נתקל בהתנגדות נמרצת - 'חברו עליו כל העדה'. משמעותה של הביטוי המיוחד הזה היא אחת: הכוהנים אשר נכחו אז בעזרה וקבעו את סדרי המקדש, התאחדו כדי לסכל את דרישת הלל בשם נציגי העם לאפשר לנציגי החבורות להיכנס לעזרה כדי להקריב את קורבן הפסח בשבת. שים לב לבניסוח המכוון של עורך התוספתא: הכוהנים ששלטו בעזרה 'חברו' כדי לחסום את קורבנות הפסח של ה'חבורות' המשפחתיות.
מדוע התנגדו כוהני העזרה ליוזמת העם ופרקליטם הלל? אני מציע שיש לזהות את הכוהנים הסרבנים שחברו על הלל בעזרה, כחברים בכת הצדוקים, אליטה כוהנית מאורגנת ששלטה בהנהלת המקדש כמאתיים שנה – מימי מלכותו של השליט החשמונאי יוחנן הורקנוס (134—103 לפנ"הס), המשך בתקופת הלל (פעל סביב 30 לפנ"הס), וכלה בחורבן הבית השני בשנת 70 לספירה. הצדוקים מתוארים תדיר בספרות הרבנית באופן שלילי, כיריבים של החכמים הפרושים בקביעת ההלכה במקדש ומחוצה לה, וככופרים בדוקטרינות תיאולוגיות יסודיות של הפרושים, דוגמת האמונה בעולם הבא ובתחיית המתים. אולם הצדוקים ראו את עצמם באור חיובי למדי, כשומרים נאמנים של מסורות עתיקות-יומין שנהגו במקדש רוב שנות הבית הראשון והבית השני.
הצדוקים בני דורו של הלל במאה הראשונה לפני הספירה ראו את עצמם כיורשי וממשיכי הכוהנים הגדולים ממשפחת צדוק, שושלת יוקרתית שקיבל את שמה מכהן גדול ששירת את שלמה המלך, בונה הבית הראשון. שושלת זו קבעה את סדרי המקדש ופולחנה באופן בלתי-מעורער ובלתי-פוסק למשך כ400 שנה עד סוף בית ראשון, ושוב משיבת ציון בתחילת הבית השני למשך עוד 350 שנה, עד שהוחלפו על ידי שושלת החשמונאים באמצע המאה השנייה לפני הספירה. במאתיים השנים ממרד החשמונאים עד חורבן הבית השני, הכוהנים הגדולים עצמם כבר לא היו צאצאים ישירים של בית צדוק; אולם בני-ברית מהאצולה הכוהנית ותומכים פוליטיים של השושלת המודחת של צדוק שלטו ביד רמה על נוהלי וסדרי המקדש, גם תחת השלטון המדיני של החשמונאים, בית הורדוס, והנציבים הרומיים. יורשים חברתיים ואידיאולוגיים אלו של בית צדוק מכונים 'צדוקים' או 'בייתוסים' בספרות הרבנית ובכתבי ההיסטוריון היהודי יוספוס פלוויוס.
מנהלי המקדש מכת הצדוקים שהתעמתו עם הלל, ראו את קרבן הפסח כתופעה חריגה ובעייתית – ומן הסתם, גם כמטרד שחזר על עצמו בכל שנה. הרי קרבן זה התחיל מחוץ למקדש כזבח משפחתי הנשחט ונאכל קרוב לבית, ורק מאוחר יותר הוכנס לתחומי המקדש כקרבן ציבור. הקרבת אלפי, ואולי עשרות אלפי, קורבנות בשיתוף נציגי העם בשלושה מחזורים ששטפו את העזרה בזה אחר זה, וודאי יצרו עומס בלתי-נסבל על הכוהנים ורשויות המקדש, ומן הסתם כוהני העזרה לא ששו לקראת יד בניסן מועד הקרבת קורבן הפסח, גם כשתאריך זה נפל ביום חול. יש להניח שהכוהנים נרתעו כפליים מהפיכת השקט המופתי ששרר בעזרה בימי השבת, לאנדרולומוסיה שליוותה את ההקרבה ההמונית של קורבנות הפסח. הצדוקים לא הסכימו להשוות בין קרבן הפסח לבין קורבנות התמיד (שהוגשו בשבת כדבר שבשגרה), כי הם טענו שהמסורות הפנימיות של המקדש סתרו את טיעוני הלל. הרטוריקה המבריקה של הלל כלל לא הרשימה את כוהני העזרה, כל עוד לא הייתה ברשותם הוראה מפורשת של הכתוב או מסורת פנימית שתסמיך אותם להקריב קרבן פסח בשבת.
בסופו של דבר, הכוהנים הוכנעו רק על ידי טענת הלל שהוא קיבל מסורת עצמאית מרבותיו שהתיר הקרבת קרבן הפסח בשבת. הלל טען שהסמכות לקבוע את סדרי הפולחן במקדש לא נבעה באופן בלעדי ממסורות של כוהני המקדש; מסורות השמורות בידי החכמים הפרושים סמכותיות יותר ממסורות כוהניות.
אולם גם אחרי הניצחון של הלל באילוץ כוהני המקדש להסכים להגשת קרבן הפסח בשבת, בעיה הלכתית חדשה צצה ועלתה: אלו שדחקו בהלל להתערב למענם בעניין הקרבת הפסח בשבת, לא היו מוכנים לניצחון הבלתי-צפוי של גיבורם, והשאירו בבית את הכבשים, הגדיים, וסכיני השחיטה הדרושים למעשה ההקרבה. המקריבים חששו שהבאת בהמות וסכינים מבתיהם למקדש ביום השבת תתנגש עם דיני שבת, האוסרים העברת חפצים מרשות לרשות ובתוך רשות הרבים. שוב פנו השואלים להלל כדי למצוא פתרון, אולם לא הייתה בידו מסורת או תקדים שתעקוף את האיסור על העברת חפצים בשבת.
הלל נאלץ כעת לזנוח את טענתו הקודמת על קבלת מסורת מתחרה מרבותיו, ובמקומה הציע טענה רדיקלית ואף מהפכנית. כעת הלל הצהיר שבני ישראל באשר הם פועלים בזירה הציבורית בהשראת רוח הקודש. האמירה שמקריבי הפסח הם 'בני נביאים', אם לא בעצמם נביאים, מדהימה ויוצאת דופן: בני נביאים אלה, ונציגיהם החכמים הפרושים בראשות הלל, מסוגלים לנצל את המעמד הנבואי שלהם כדי ליצור מסורות חדשות, המבטלות ומחליפות את המסורות העתיקות של כוהני המקדש – גם אם אותם מסורות כוהניות עתיקות נלמדו במקור מנביאים של הבית הראשון! יש להעיר שאחרי שהלל הגיע לעמדה בה תבע לעם ישראל את הסמכות השמורה בדרך כלל לנביאים, הוא כבר לא היה זקוק לטענתו המקורית המסתמכת על מסורות שקיבל מרבותיו בעניין הקרבת קורבן הפסח בשבת.
הטענה החדשה של הלל סימנה נקודת מפנה בניהול המקדש. החלטות בקשר לסדרי פולחן במקדש כבר לא יוכרעו על ידי מסורות פנימיות של הצדוקים, שלטענתם נבעו מהשראה נבואית. הפרושים בראשות הלל קידמו מקור סמכות חליפי, והעניקו גיבוי אלוקי לכל מנהג וסידור משפטי הנהנה מתמיכה ציבורית רחבה. במאזן הכוחות בין צדוקים לפרושים התהפכו היוצרות: חכמים לא נרתעו ממסורות כוהניות עתיקות, כל עוד יכלו להלביש את הפרקטיקה העממית באצטלה של נבואה, וכל עוד יכלו להצדיק אותה בהיגיון של טיעונים למדניים ויצירתיים. מכאן והלאה, המסורות החדשות של החכמים יעצבו מחדש את פולחן המקדש.
העיבודים המאוחרים של הירושלמי והבבלי לסיפור התוספתא אינם מכירים את המציאות הגלומה בדברי התוספתא, בה כוהני המקדש השתמשו במסורת פנימית כדי למנוע הקרבת הפסח בשבת במקדש. במקום זה, שני התלמודים מניחים שלא הכוהנים, אלא החכמים שלטו במקדש - כבר מימי עזרא הסופר. על סמך הנחה זו טוענים עורכי התלמודים שראשי החכמים בימי הלל פשוט שכחו את מה שנעשה במקדש בפעם האחרונה שהארבעה-עשר בניסן נפל ביום השבת. על פניה, פרשנות זו אינה עוברת את מבחן הסבירות. הרי לפי חישובים אסטרונומיים, הארבעה-עשר בניסן חל בשבת לפי מחזור קבוע, בממוצע פעם בארבע עשרה שנה. לפי זה, במידה שחכמים היו מופקדים על ניהול המקדש, הם היו אמורים לנצור ולטפח תקדימים הלכתיים במקדש, ולא לשכוח אותם! אולם העורכים המאוחרים של התלמודים פעלו מאות שנים אחרי חורבן המקדש, ופשוט לא הכירו מציאות של עימותים בין צדוקים לפרושים בעזרת המקדש; לכן הם הקרינו את המציאות הבתר-מקדשי שלהם על הסיפור של התוספתא. עורכי התלמודים העתיקו את מיקום המחלוקת על הקרבת קרבן הפסח במקדש בשבת מעזרות המקדש לבית המדרש, והסבירו את הבלבול בקשר להלכה בטענה המפוקפקת שחכמים בכירים שכחו מסורות שהיו בידיהם.
לאמיתו של דבר, המאבק הגורלי בין צדוקים לפרושים על שליטה בפולחן המקדש אינו מתואר במפורש בטקסט של התוספתא; היריבים בעזרה נזכרים רק בעקיפין, ואין כל דיון במניעים שלהם. כך ההתנגדות הנמרצת של ראשי הכהונה ליוזמת הלל הוסתרה בתיאור המעורפל - 'חברו עליו כל העזרה'. כמו כן, האנשים ששלחו את הלל לעימות מול מנהלי המקדש אינם מזוהים לאורך כל הסיפור; 'שאלו' את הלל בעניין קרבן פסח בשבת, ואותם אנשים אנונימיים 'אמרו לו' שיש בעיה עם הכנסת סכינין ופסחין למקדש בשבת. בסופו של דבר, אותם אנשים לא-מזוהים 'מינו את הלל נשיא' -תואר כעין מלכותי שבמאות השלישית והרביעית לספירה הייתה שמורה לרבי יהודה הנשיא וצאצאיו.
יש לדייק בלשון התוספתא ולשאול: על איזו קבוצה מינו את הלל נשיא? התשובה טמונה בזיהוי האנשים המסתוריים שדיברו עם הלל. אם נאמר שאנשים אלו היו חכמים אחרים שביקשו מהלל לברר שאלה הלכתית שהעסיקה את בית המדרש, נגיע למסקנה שהלל הפך לראש, או נשיא, של החכמים של אותו דור. אולם יותר סביר לומר שנציגים של המון העם הם שניגשו אל הלל, תחילה כדי ללחוץ על כוהני העזרה להתיר לנציגי החבורות בעם להיכנס לעזרה כדי להקריב קורבנות הפסח בשבת; בהמשך, אותם דוברים ייצגו את כל האנשים הפשוטים שהכינו כבשים וסכינים בביתם והיו מנועים מהבאת פסחיהם למקדש. משתמע ממהלך הסיפור שהלחץ לשינוי בהלכות הפסח והשבת בא מלמטה, כי הלל ציין לשבח את העם (ולא את חבריו החכמים) כ'בני נביאים', שידעו לפתור בעיות הלכתיות שנתקלו בהם. לפי זה, הלל מונה כנשיא על כל אלו שנהנו מהשינוי שהנהיג במקדש, כלומר על העם שביקש להקריב את פסחיו במקדש.
המינוי של הלל כנשיא על העם באמצעות העם, מהוה את אקורד הסיום של המעשה שלפנינו, ומהוה התכלית והמסר שלו. משנת אבות (פרקים א-ב) משרטטת שושלת דינסטית של מנהיגים שנמשכה מהלל עד רבי יהודה הנשיא ומעבר לכך. הסמכות ההלכתית והאדמיניסטרטיבית של אותה שושלת של נשיאים, שהגיעה לביטוי במשך שבעה-עשר דורות על פני כ450 שנה, התבססה במידה רבה על המוצא הנטען של משפחת הנשיאים מהחכם האיקוני הלל. לכן הטענה שהעם מינה את הלל לנשיא על כל העם יצרה לגיטימציה לשלטון צאצאיו בדורות הבאים. בעידן רבי יהודה הנשיא בתחילת המאה השלישית לספירה, טענה נוספת קודמה על ידי חצר הנשיא: הלל עצמו היה צאצא של דוד המלך; בעקבות טענה זו מנהיגות הנשיאים קיבל גוון מלכותי ומשיחי.
כדי להפוך את מינוי הלל לתקדים מחייב, עורכי הסיפור שלפנינו בתוספתא העדיפו להסתיר במידת האפשר את הרקע הכיתתי לניצחון הפוליטי של הלל. כיון שהצדוקים כבר נעלמו מבמת ההיסטוריה שנים רבות לפני התקופה בה נערכה התוספתא בשליש הראשון של המאה השלישית, הלל אינו מתואר כפולמוסן פרושי המתווכח עם ראשי כת יריבה, אלא כגיבור העם, מנהיג המקדם אג'נדה פופוליסטית ומלמד תורה להמונים. הלל מוצג בתוספתא למעשה כנשיא הראשון.
למרות המגמה בתוספתא לשכתב את הסיפור המקורי כדי לפאר את הלל, ובהשאלה – את השושלת הנשיאותית לדורותיה, אסור לנו להתעלם מהמשמעות המקורית של הסיפור. הכרעת המחלוקת ההלכתית בקשר להקרבת הפסח בשבת סימן את ניצחון החכמים הפרושים על הכוהנים הצדוקים; כתוצאה מכך, למשך מאה שנים מימי הלל עד חורבן בית המקדש, הצדוקים אמנם ניהלו וביצעו את כל טקסי הפולחן הרבים במקדש, אולם הם פעלו תחת הפיקוח וההשגחה של יריביהם החכמים הפרושים. תמורה זו באה לידי ביטוי במיקום הסנהדרין, מוסד שיפוטי עליון הנשלט על ידי הפרושים, בלשכת הגזית בתחומי המקדש. באותו ארבעה-עשר בניסן שנפל בשבת, הלל הנהיג מהפיכה בלתי-אלימה בחצר המקדש, מהפיכה שכבשה את השליטה במקדש עבור עמיתיו החכמים הפרושים, אולם בהיבט יותר רחב, עבור העם היהודי כולו.
[1] בעל דברי הימים מספר על פסח מיוחד שיזם חזקיהו המלך בירושלים, כאשר הוא הזמין פליטים מממלכת ישראל שנכבשה לאחרונה על ידי האשורים (דברי הימים ב פרק ל); אולם אין לאירוע הזה זכר בספר מלכים.